zofim.org.il
  
 


 
דף הבית » ארכיון הכתבות » כתבה: לא חינוך אלא דוגמה אישית

תמונה קטנה לא חינוך אלא דוגמה אישית פורסם על ידי תנועת הצופים
בתאריך 5/12/2015
בכתבה זו צפו 2963 גולשים
נכתב במקור על-ידי יוסי שריד ופורסם כאן

לא חינוך - אלא דוגמא אישית \ יוסי שריד

בית הספר איננו אי בודד. הוא לא מנותק מן החברה ואין בו אלא מה שיש בחברה. על אחריות,  חוסר איזון והפער שבין הצהרות למציאות

הנושא שהתבקשתי לדבר עליו הוא, האם בית הספר יכול לחנך. וההדגשה היא כמובן על "לחנך". ואני רוצה לומר לכם, וכבר אמרתי זאת בעבר, ואני יודע שהרבה גבות נזקפו והרבה כתפיים נמשכו בתימהון, שאני אינני מאמין בחינוך. ותהי לתמיהה. וכל כך למה? כי במקרה שלי, איך יכול אדם שלא מאמין בחינוך לשמש שר חינוך? אין זאת אלא עדות נוספת לחוסר האחריות של המדינה הזו. להפקיד בידי את ענייני החינוך, שאין חשובים מהם. לפחות על פי מס השפתיים ומצוות אנשים מלומדה, אין דבר יותר חשוב מהחינוך! אבל אחר-כך, הכול יותר חשוב מהחינוך. אין לנו דבר יותר חשוב מהילדים שלנו! נכון? לא נכון, יש לנו הרבה-הרבה דברים יותר חשובים מהילדים שלנו, כאשר הדברים באים לכלל מבחן מעשי.

אז כאמור, אני אינני מאמין בחינוך. ואני מאמין רק בדבר אחד. והדבר האחד והיחיד שאני כן מאמין בו, כי בסך הכל אני אדם מאמין, הוא דוגמה אישית. ולכן אני גם לא מאמין בקימה. אם יש דוגמה אישית ויש כבוד, ותכף אסביר מה הכוונה לדוגמה אישית, אם יש דוגמה אישית ויש כבוד, הקימה מתייתרת.
 לפעמים אני רואה בעיני רוחי תלמידות ותלמידים קמים בפני מוריהם גם כאשר הם ישובים. את זה רואים בעיני הרוח. ולפעמים אני רואה תלמידות ותלמידים קמים, אכן קמים בפני מוריהם, מורותיהם, ואני מבחין ביותר משמינית של לעג. אשר על כן, לא בקימה, קימה גם במובן המטפורי, אני אומר, לא בקימה תיוושע מערכת החינוך.
 
אם יש דוגמה אישית, חברות וחברים, אין כבר צורך בחינוך. הדוגמה האישית היא בעצמה מחנכת. היא מדברת בעד עצמה. ואם אין דוגמה אישית, כל החינוך שבעולם לא יעזור. וכל כך למה? כי עד מהרה ניקלע כולנו, ובעיקר ייקלעו תלמידינו ותלמידותינו לעמדה של מסרים סותרים, או מסרים כפולים. ומי כמוכם יודע, שאין דבר שהוא יותר אנטי-חינוכי ממסר כפול.

מי צריך לתת את הדוגמה? האם באמת המורה או המורה שמתייצבים לבדם בכיתה הם אלה שאליהם נשואות יותר עיניים מאשר לכל האנשים האחרים, שבאופן פורמלי כמובן הם אינם מחנכים, אבל באופן מעשי, מהותי, הם-הם המחנכים? כי יותר עיניים נשואות אליהם, מתוך הנחה שמהם רואים וכן עושים. אוי ואבוי לנו אם זה מה שיהיה.
 ואז מדובר כמובן בהנהגות. הנהגות פוליטיות, הנהגות מדיניות, הנהגות רוחניות, הנהגות רבניות, הנהגות צבאיות, הנהגות אינטלקטואליות, וכל ההנהגות שבעולם.
 אני אומר, האם בית הספר יכול לחנך? בתקופה הזאת אך בקושי. אך בדוחק. כי למה אנחנו מחנכים ועל מה אנחנו מחנכים? אתם הרי היודעים והיודעות, אנחנו מחנכים, לדוגמה, לקבלת אחריות. ערך חשוב, קבלת אחריות. הילד, הילדה, צריכים להבין שהם לא יכולים לגלגל אחריות ולא יכולים לתלות אחריות בצוואר זולתם. הם אחראים לעצמם, הם אחראים למעשיהם, הם אחראים מעבר לכל התירוצים, בעיקר למחדליהם. 

אבל הרי הם ילעגו לנו ויאמרו לנו: על מה אתם מדברים? ואם הם לא יאמרו, זה מה שהם יחשבו. על מה אתם מדברים? מי כאן מקבל אחריות במדינה? יש כאן מישהו שקיבל אחריות בזמן האחרון? ולא על דברים של מה בכך, על דברים של פיקוח נפש, על דברים של מלחמה ושלום, על דברים של חיים ומוות. מישהו קיבל כאן אחריות?
 ואחריות יש לה טבע מגונה כזה, שהיא שלא כמו הכבוד,  שכאשר בורחים ממנו, הכבוד רודף אחריך, האחריות – מה לעשות, כאשר בורחים ממנה, לא תמיד היא רודפת ולא תמיד היא משיגה.
 למה עוד אנחנו מחנכים, תמיד, בכל הזמנים? למה אתם מחנכים? סובלנות, נניח. סובלנות דבר מאוד מאוד חשוב. למשל, להיות אנשים הגונים. כאילו עניין טריוויאלי, מובן מאליו, דבר הלמד מעניינו. ניקיון כפיים. 
על מה אתה מדברים, חברות וחברים? על מה אתם מדברים, מורות ומורים נכבדים? יאמרו לכם תלמידיכם, על איזה ניקיון כפיים אתם מדברים? אנחנו ראינו, הם יאמרו, ואם הם לא יאמרו הם יחשבו, כאשר הם קמים בפועל או כאשר הם יושבים. הם יגידו, אנחנו דווקא מכירים כמה ילדים, נגדיר אותם כילדים של (עם ילדים כאלה, אגב, אפשר להיחנק. כי הם כבר גדולים פשוט), ואנחנו ראינו במו עינינו שהילדים האלה דווקא די התקדמו בחיים, ואפילו כיסיהם תפחו. ולא נודע מנין באה התפיחה הזו. 

ואתם תספרו להם על ניקיון כפיים? או אולי תנסו לספר להם על ניקיון דעת? לחילופין, ניקיון דעת. מה פירוש ניקיון דעת? נאה דורש ונאה מקיים. זה ניקיון הדעת. האם לא כן?
 נאה דורש ונאה מקיים, האם אי פעם היה פער יותר רחב מן הנאה הזה לנאה הזה? האם יש הבטחה כלשהי, שניתנה במהלך השנים האחרונות, שבאמת החזיקה מים? שבאמת עמדה במבחן המציאות? ואם יש כזו אחת, הרי היא בגדר נס. הרי היא בגדר יוצא מן הכלל.

 ניקיון דעת, ניקיון כפיים, אחריות. מה עוד? וכאן נכנס לנסיבות האלה ונקלע בית הספר. ומתייחסים אל בית הספר כאילו היה אי בודד. בית הספר איננו אי בודד ולא יהיה אי בודד. הוא איננו מנותק מן החברה. ואין בבית הספר אלא מה שיש בחברה כולה, ולהיפך. 

פרסם כתבה »


תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה